פסק-דין בתיק ת"א 50519-05-11

1.         זהו פסק דין בתביעת התובע, לתשלום פיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו לו, עקב פגיעתו בתאונת דרכים.

2.         התובע, יליד 15.5.1923, ניצול שואה, נפגע בתאונה שהתרחשה ביום 6.1.11, כאשר נדרסה כף רגלו ע"י רכב שבו נהגה הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 2 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב, בביטוח חובה.

            אין מחלוקת לענין עצם התרחשות התאונה, ולענין חבות הנתבעות בפיצוי התובע על נזקיו, מכח חוק הפיצויים לפגעי תאונות דרכים. הצדדים נחלקו, באשר לנזק ובאשר לקשר הסיבתי, בין התאונה והנזקים להם טען התובע.

3.         לדברי התובע, התרחשה התאונה, כאשר הרכב בו נהגה הנתבעת מס' 1 דרס את רגל שמאל שלו. לדבריו, עם דריסת הרגל, עצרה הנתבעת מס' 1 את הרכב, וירדה מרכבה כדי לראות מה קרה לתובע, כאשר בכל העת, היתה רגלו של התובע מתחת לגלגל הרכב. רק לאחר שחברו של התובע כיוון את הנתבעת מס' 1, היא הזיזה את הרכב, ורגלו של התובע השתחררה. בשלב זה, נפל התובע לאחור ונחבל בגבו.

            התובע הובהל באמבולנס לביה"ח סורוקה, כאשר הוא סובל מפציעה ברגלו ומחבלה בגבו. התובע טופל במשך כחודש וחצי, בתחבושות ובתרופות נגד כאבים. לטענתו, הוא מתקשה מאז בתנועה ובביצוע פעילויות, אותן היה רגיל לבצע עובר לתאונה.

4.         ד"ר קובי שיף, מומחה לכירורגיה אורטופדית, מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, לבחינת נכותו של התובע בתחום האורטופדי.

            בחוות דעתו מיום 3.6.12, קבע המומחה, כי התובע סובל מפצע כרוני תפקודי בשוק שמאל שלו, עקב פגיעתו בתאונה. המומחה תיאר בסיכום חוות דעתו את הפצע, כ : "...מעין "צלקת תפקודית" - די גדולה שעדיין פעילה, פצע אשר ניפתח בכל נגיעה קטנה, (בדומה לאוסטיאומיאליטיס - (תהליך זיהומי בעצם) - כרונית שלא נרפא), הגורם למר פשטיצקי לסבל רב והמגביל אותו בפעילות היומיום שלו והגורם באופן ישיר להתדרדרות זו".

            המומחה קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% ע"פ סעיף 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (נפגעי עבודה), והדגיש, כי הצלקת שנותרה אצל התובע, הינה צלקת תפקודית, ולא צלקת אסתטית. המומחה קבע עוד, כי במהלך ארבעת החודשים הראשונים לאחר התאונה, הסתכמה נכותו הזמנית של התובע בשיעור 100%, וביחס לששת החודשים שלאחר מכן, קבע דרגת נכות זמנית בשיעור 50%.

5.         אין חולק, כי עובר לתאונה, סבל התובע מנכות בתחום הנפשי, כתוצאה מסבלו בשואה, בשיעור 50%. כמו כן, אין חולק כי בשל מחלות קודמות, סבל מגבלות שונות, בגינן, בין היתר, אישר המוסד לביטוח לאומי זכות לסיעוד בשיעור 100% ללא הגבלת זמן, החל מיום 1.12.10, התובע מקבל, בהתאם להחלטה האמורה, עזרה בהיקף של 9.75 שעות שבועיות. המסמכים הרפואיים, המשקפים את מצבו עובר לתאונה, אושרו ע"י התובע בחקירתו הנגדית.

            התובע, אשר היה בן כמעט 88, לא עבד עובר לתאונה, ואין חולק, כי לא נגרמו ולא יגרמו לו נזקים בגין הפסד השתכרות בעבר או בעתיד.

יש אפוא לפסוק לזכות התובע, פיצוי בגין ראשי הנזק האחרים - כאב וסבל, הוצאות לעבר ולעתיד, ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

6.         בראש נזק של כאב וסבל, יש לפסוק לזכות התובע, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נוכח גילו, שיעור הנכות הצמיתה, וכאשר לא אושפז עקב התאונה, סך 7,628 ש"ח.

7.         לענין הוצאות לעבר ולעתיד -

התובע צירף לתצהירו קבלות שונות, אשר משקפות לטענתו, מקצת הוצאותיו בגין התאונה. התובע לא התייחס בתצהיר עדותו הראשית באופן פרטני, לקבלות. מקצת ההוצאות קשורות בבירור לתאונה, כנלמד מן האמור בקבלות, ואילו ביחס לאחרות, כגון קבלות עבור רכישת נעליים, אין עולה קשר ברור, בינן ובין התאונה. לענין זה יצוין, כי התובע סבל מפגיעה קודמת בגבו, וכן נזקק לעזרת מקל הליכה, קודם התאונה, כעולה מבקשתו לגמלת סיעוד, מיום 30.11.10, ומהערכת התלות שנערכה ע"י המל"ל בשנת 2010. משלא הובהר הקשר בתצהירו של התובע, לא ניתן לקבוע, כי הסכומים הנקובים בקבלות אלה הוצאו במלואם בגין הפגיעה בתאונה.

יחד עם זאת, אין ספק, כי התובע נדרש להוציא הוצאות שונות, לרבות רכישת עזרים ותרופות, בגין פגיעתו בתאונה, ובעיקר במהלך התקופה הארוכה, ביחס אליה קבע המומחה נכויות זמניות גבוהות. נזכיר לענין זה, כי פצעו של התובע לא נרפא לחלוטין עד היום. אין ספק גם, כי במהלך התקופה האמורה, נגרמו לתובע הוצאות נסיעה מוגברות, בשל הקושי להתהלך במצבו.

סביר גם, כי מצבו של התובע, כפי שעולה מעדותו ומחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, יחייב אותו להוציא הוצאות שונות בעתיד. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לפסוק לזכות התובע פיצוי בראש נזק של הוצאות רפואיות ואחרות, בסך 5,000 ש"ח לעבר, ו-3,000 ש"ח לעתיד.

8.         עזרת צד ג' -

התובע טען, כי קיבל עזרה אינטנסיבית מבני משפחתו במהלך החודשים הראשונים לאחר התאונה, וכי הוא נזקק לסיוע עד היום. התובע לא פירט בתצהירו, את היקף העזרה שקיבל בעבר, ולא העיד מי מבני משפחתו, אשר טיפלו בו במהלך התקופה האמורה, הגם שבנו של התובע, שהינו רופא במקצועו, ואשר טיפל בו לאחר התאונה, הגיע עמו לדיון היום.

הנתבעת טענה, כי התובע לא הוכיח טענותיו לענין עזרת צד ג', וכן טענה, כי ככל שנזקק לעזרה, הרי שזו ניתנה לו, בהתאם להחלטת המוסד לביטוח הלאומי, שהוזכרה לעיל.